נדחתה בר"ע על פסק בורר בטענת חוסר סמכות ואיחור במתן החלטה

1.        בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 23.9.07 בה.פ. 1068/06 (כבוד סגנית הנשיא השופטת ד. פלפל), אשר דחה בקשה של המבקשים לביטול חלקי של פסק הבוררות מיום 10.5.06, אותו נתן הבורר עו"ד מיכאל סטרנס (להלן: הבורר), ואישר את פסק הבוררות.

העובדות

2.        המבקשת 1 (להלן: קו על) הינה חברה פרטית העוסקת בתחום הבניה והיזמות במקרקעין, אשר המבקש 2 הינו מנהלה. המשיבה הינה חברה פרטית העוסקת בפיתוח, יצוא ושיווק מוצרים בתחום האורטופדי של הגב.

           במהלך שנת 2000 איתרו המבקשים חלקת קרקע במרכז רעננה אשר התאימה לשאיפתם להקים באזור זה פרויקט מגורים (להלן: הפרויקט). הקרקע הייתה בבעלות עמותת קרן תורה ועבודה (להלן: העמותה), בעלות אשר הייתה כפופה לשכירות לתקופה של 999 שנים לאגודת בית הכנסת "מוריה" (להלן: בית הכנסת). לצורך אישור הפרויקט נדרש שינוי תוכנית בנין ערים וכן הסכמת בית הכנסת להריסתו של בית הכנסת הקיים ולהקמת בית כנסת חלופי. ביום 11.7.00 נחתם הסכם מכר בין העמותה לבין קו על (להלן: הסכם המכר), במסגרתו העבירה קו על 200,000$ בתמורה למקרקעין, סכום אשר הופקד בחשבון נאמנות והיה אמור להיות מועבר לעמותה רק בהתקיימו של תנאי מתלה והוא הסכמת בית הכנסת להריסה כאמור לעיל (להלן: התנאי המתלה).

           לאחר עריכת הסכם המכר, המבקשים, אשר היו זקוקים למקורות כספיים למימון רכישת חלקת המקרקעין, חתמו ביום 25.7.00 עם המשיבה על הסכם הלוואה על פיו הלוותה המשיבה לקו על סכום של 900,000 ש"ח (להלן: הסכם ההלוואה).

ביום 27.8.00 נחתם בין הצדדים הסכם שיתוף (להלן: הסכם השיתוף). בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם ההלוואה, עם חתימתו של הסכם שיתוף זה הפכה ההלוואה אשר ניתנה על ידי המשיבה לתשלום ראשון על חשבון השקעתה של המשיבה בפרויקט. עוד נקבע בהסכם השיתוף, כי הוראות ההסכם מותנות וכפופות לקיום התנאי המתלה שבהסכם הרכישה.  

3.        התנאי המתלה לא התקיים, והפרויקט לא יצא אל הפועל. ביום 13.11.00 נחתם בין המבקשים לבין המשיבה "סיכום דברים" (להלן: סיכום הדברים) אשר הסדיר את החזרת השקעות הצדדים בפרויקט מתוך הכספים אשר הושקעו בפרויקט והוחזקו כפיקדון על ידי נאמן ואת חובתה של קו על לשלם למשיבה את ההפרש שייווצר לטובתה לאחר חלוקה זו. כן הוסדרה בסיכום הדברים חלוקת הכספים אשר ישיב, אם וככל שישיב, אדם בשם סעדון, כספים אשר הועברו אליו כמקדמה עבור מאמציו לפעול למען שינוי התב"ע ולמען השגת הסכמת בית הכנסת, מאמצים אשר לא נשאו פרי. וכך נקבע בסעיפים 3-5 לסיכום הדברים:

"3. השקעות הצדדים יושוו עד ליום 1.4.01 באחריותה של קו-על ובאופן שעד לתאריך זה קו-על תעביר למרכז [המשיבה - י.ד.] את ההפרש.

4. ככל שסעדון ישיב סכום כלשהו עד ליום 1.4.01, יועבר כל סכום בראש ובראשונה לטובת המרכז עד לגובה ההפרש. ככל שהועבר סכום ההפרש למרכז מסעדון פטורה קו-על מתשלום ההפרש למרכז. הועבר על ידי סעדון חלק מסכום ההפרש, תשלים קו-על את היתרה עד לגובה סכום ההפרש עד ליום 1.4.01.

5. כל סכום נוסף, שיוחזר מסעדון, לאחר השוואת ההשקעות, יחולק שווה בשווה בין קו-על למרכז".

           לאור חילוקי דעות שהתגלעו בין הצדדים ובהתאם לסעיף 10 להסכם השיתוף ביניהם, פנתה המשיבה אל ראש לשכת עורכי הדין, אשר מינה את הבורר על מנת שיכריע בתביעה שאותה הגישה המשיבה כנגד המבקשים. בכתב התביעה אשר הוגש ביום 3.6.04 התבקש הבורר לחייב את המבקשים להשיב למשיבה את סכום התביעה בסך 603,556.4 ש"ח נכון ליום התביעה. זאת, בהתבסס על טענת המשיבה כי לאור ביטול הסכם השיתוף בין הצדדים קמה למבקשים חובת השבה של מלוא הכספים שהתקבלו מהמשיבה על פי הסכם זה. המשיבה טענה כי סיכום הדברים נחתם תחת איום וכי הוא אינו מחייב אותה וכי במתן שהות למבקשים לפעול לגביית הכספים מסעדון לא היה משום ויתור ו/או גריעה בהכרה בחובתם ואחריותם האישית של המבקשים להשיב למשיבה את מלוא הכספים ששילמה  בהתאם להסכם השיתוף.

4.        בתום הליך הבוררות קבע הבורר כי משלא התקיים התנאי המתלה אשר נקבע בהסכם השיתוף, הרי שניתן היה לבטל הסכם זה, אך ציין כי הוא לא נזקק לשאלה האם ביטול ההסכם משמעו כי יש להחזיר למשיבה את כל הכספים אשר שילמה. זאת, בשל קביעתו כי סיכום הדברים מיום 13.11.00 הינו למעשה ההסכם המאוחר ביותר שנקשר בין הצדדים והוא אשר קובע הוראות כיצד יחולקו ביניהם כספי הפיקדון וכיצד יאוזנו השקעותיהם. הבורר דחה את טענות המשיבה כי חתמה על סיכום הדברים מתוך איום וקבע כי סיכום הדברים הביא את הצדדים להשוואת השקעותיהם וחישוב הפסדיהם. ואולם, הבורר קבע כי מהעדויות שהושמעו בפניו עולה כי לאחר חתימת סיכום הדברים מנעה המבקשת כל אפשרות של גביית יתרת החוב מסעדון בכך ש"מכרה" את החוב לגורמים עבריינים. על כן קיבל הבורר את תביעתה של המשיבה והורה לקו על לשלם למשיבה את סכום התביעה בסך 603,556 ש"ח וכן את שכר טרחת הבורר בסך 30,000 ש"ח, הכל בצירוף ריבית והצמדה.

           בנוסף, קבע הבורר כי ערבותו האישית של המבקש 2, עליה הוסכם בהסכם השיתוף, בטלה, מאחר שהסכם השיתוף עצמו בוטל באמצעות סיכום הדברים.

5.        לאחר מתן פסק הבוררות, פנתה המשיבה אל הבורר ביום 24.5.06 וביקשה כי יתקן את הפסק על דרך של הוספת חיובו האישי של המשיב 2. ביום 28.5.06 קבע הבורר כי על המבקשים לתת תגובתם תוך 7 ימים, ותגובתם אכן הוגשה. בתגובה זה טענו המבקשים כי לא ניתן לערוך את התיקון המבוקש על ידי המשיבה, בין היתר משום שלבורר אין סמכות לחייב את המשיב 2 שלא מכוח ערבותו. ביום 9.7.06, משטרם ניתנה כל החלטה על ידי הבורר, נשלח אליו מכתב מאת בא כוח המבקשים, לפיו מאחר וחלף המועד הקבוע בחוק הבוררות למתן החלטה בבקשה, איבד הבורר את סמכותו לתת החלטה כאמור. למחרת, ביום 10.7.06, ניתנה החלטת הבורר בבקשה לתיקון פסק הבוררות (להלן: החלטת הבורר), בה קבע כי המבקש 2 חייב ביחד ולחוד עם המבקשת 1 בתשלום הסכום שנפסק לטובת המשיבה. וכך קבע הבורר בסעיף 7 להחלטתו:

"7.א. אכן קבעתי כי הנתבע מס' 2 אינו חב לתובעת דבר מתוקף ערבותו, אולם משקבעתי כי הנתבעים מנעו כל אפשרות מהתובעת לגבות את יתרת השקעתה תוך פירוט הנימוקים לכך, היה מקום, כמובן, כפי שהתכוונתי, לחייב את הנתבעים גם יחד לאור התנהלותם.

ב. העדר החיוב של הנתבע מס' 2 הינה השמטה גרידא וברור על פני הדברים כי חיוב הנתבע מס' 2 הינו תוצאה מתבקשת מנימוקי הפסק".

           יצויין, כי בסעיף 5 להחלטה זו התייחס הבורר אף לטענות המבקשים כי חרג מסמכותו וכי לא היה מוסמך לפסוק בעניין גביית הכספים מסעדון לאחר סיכום הדברים:

"5.  ... איני מסכים לטענה שחרגתי, כביכול, מסמכותי. הצדדים השמיעו במהלך הבוררות את עדיהם אשר נחקרו ארוכות וללא התנגדות בשאלת האירועים שאירעו לאחר חתימת סיכום הדברים ובנוגע להתנהלות הנתבעים בכל הקשור לאי גביית סכומים מצד ג' ובכך הרחיבו החזית ביניהם בהסכמה".

פסק הדין של בית המשפט קמא